פסק-דין בתיק ת"א 16473-02-09

פתח דבר:

1.      בפניי תביעה כספית על סך 300,000 ש"ח וכן תביעה לצו מניעה קבוע ולצו עשה, שעניינה הפרת הסכם וביצוע עוולות מסחריות שונות.

2.      התביעה הוגשה על ידי חברת מוניות שש דדון בע"מ, המפעילה החל משנת 1994 תחנת מוניות מרכזית בעיר צפת, (להלן: " התובעת ") נגד שמונה נתבעים, בהם הנתבעים 1-5, אשר התקשרו עם התובעת בהסכם למכירת תחנת מוניות בשם "מוניות האר"י" בעיר צפת (להלן: " ההסכם "), הנתבעת 8, שהינה שותפות בלתי רשומה, המפעילה בעיר צפת תחנת מוניות בשם "מוניות פרחי האר"י" והנתבעים 6-7, שהינם אחדים ממנהליה ו/או מקימיה.

3.      התביעה מתייחסת לשתי עילות מרכזיות, כאשר דרישת החבות בין הנתבעים שונה: הפרת הסכם וחוסר תום לב בכריתתו ובקיומו - כלפי הנתבעים 1-5 וביצוע עוולות מסחריות ובהן גניבת עין, הטעיה ומצג שווא -  כלפי הנתבעים 2-3 ו- 6-8.

4.      על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 26/06/08 רכשה התובעת את תחנת "מוניות האר"י", תחנת המוניות הגדולה והמרכזית בצפת, אשר סיפקה עבודה לכ-40 מוניות (להלן: " התחנה הישנה ") לרבות מכלול זכויותיה ובהן מוניטין, משרדים, ציוד, קווי טלפון, שם מסחרי ועוד. התחנה נרכשה משבעת שותפיה ובהם הנתבעים 1-5 תמורת סך של 120,000 ש"ח. כשבוע לאחר חתימת ההסכם הקימו המוכרים תחנת מוניות מתחרה בשם "מוניות פרחי האר"י" (להלן: " התחנה החדשה "), אותה הפעילו במשרדי התחנה הישנה ועם אותו ציוד, תוך הפרת התחייבותם להעבירם לתובעת, ויצרו, בשורה של מצגים מטעים, את הרושם לפיו מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת והשלימו בכך תרגיל עוקץ ראוי לגינוי אשר פגע בפרנסתה.

5.      הנתבעים הכחישו את טענות התובעת וביקשו לדחות את התביעה נגדם והנתבע 5 אף הגיש בקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף בשל היעדר עילה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי קיימת ביניהם מחלוקת עובדתית אותה יש לברר במהלך שמיעת הראיות וכי אין מקום לקביעה מראש שאין עילת תביעה ללא בירור עובדתי זה, וזאת מבלי להתייחס לסיכוייה של התביעה ולכן דחיתי את בקשתו.

6.      הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של בעליה ומנהליה, מר אמיל דדון ומר שמעון דדון; הנתבע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו; הנתבע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם הנתבע 3; הנתבע 4 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו; הנתבע 5 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן את תצהיריהם של מר צחי אזולאי ומר אורי פרץ, אשר עבדו כסדרן וכנהג מונית בהתאמה בתחנה הישנה עד שנמכרה לתובעת והנתבע 6 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם הנתבעים 7 ו-8. כל המצהירים נחקרו בפניי על תצהיריהם.

תמצית טענות התובעת:

7.      התובעת טענה כי תמורת הסך של 120,000 ש"ח רכשה את התחנה הישנה, לרבות ציוד, מבנה, מספרי טלפון, מוניטין, שם וכו' וכי הוצאת העסקה אל הפועל אמורה היתה להפוך אותה לתחנת המוניות הגדולה בעיר, אשר תספק עבודה מלאה לכ-80 נהגים, שכל אחד מהם ישלם לה מס תחנה בסך 600 ש"ח לחודש.

8.      התובעת טענה כי הם החלו בחפיפה מהירה והגיעו למשרדי "בזק" ו"מירס" לבצע העברת בעלות למספרי הטלפון, אולם למרות האמור בהסכם, לא פינו הנתבעים את מבנה התחנה, המשמש מוקד משיכה ללקוחות ובר מוניטין בפני עצמו, כי טובין וציוד שהיה עליהם למסור לה על פי ההסכם לא הועברו לידיה, למעט מזגן שנעקר ממקומו, וכי כ-7,000 "מגנטים" עם לוגו של התחנה הישנה הושמדו על ידי מי מהנתבעים או מי מטעמם.

9.      התובעת טענה כי ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם, אשר הוכן מבעוד מועד על ידי עו"ד תמיר סבן, בנו של אחד המוכרים, הקימו חלק מהמוכרים מחדש את העסק, אותו מכרו לה, תחת השם "מוניות פרחי האר"י", יצאו במסע פרסום אגרסיבי ומקיף, בו הודיעו בראש חוצות כי תחנת "מוניות האר"י" הינה כעת "מוניות פרחי האר"י" ויצרו בשורה של מצגים מטעים את הרושם לפיו מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת.

10.  התובעת טענה כי הנתבע 5, אשר שימש כמנהל התחנה הישנה, אמנם לא עבד כנהג בתחנה החדשה אך שימש כגורם עזר ומסייע בהקמתה בכך שנתן לה להשתמש ברישיון העסק שעל שמו, אשר שימש לפני ביצוע העסקה את התחנה הישנה ונמסר לה בעת החתימה על ההסכם, וכן בכך שהעביר לתחנה החדשה את חוזה השכירות שהיה עליו להעביר לה ומכר לנהגי התחנה החדשה את הדגלים המוצבים על גגות המוניות במקום להעבירם לה.

11.  התובעת טענה כי בימים הראשונים לאחר חתימת ההסכם היא הוצפה בפניות של לקוחות בסדר גודל של כ-600-700 פניות ליום לעומת 150-200 פניות עובר לחתימתו ולשם כך רכשה מרכזיה משוכללת ב-15,000 ש"ח, שכרה את שירותיהם של שני סדרנים נוספים וכן שכרה משרד נוסף ב-1,300 ש"ח לחודש, אך תוך ימים ספורים עם הקמת התחנה החדשה צנחה כמות הפניות לחלוטין.

12.  התובעת טענה כי הנתבעים רוקנו מתוכן את ההסכם והרוויחו פעמיים - גם שלשלו לכיסם 120,000 ש"ח וגם המשיכו להפעיל את התחנה באותם משרדים ועם אותו ציוד, תוך שהם מפרים את התחייבותם להעבירם לה. כמו כן, לטענתה, עושים הנתבעים שימוש שלא כדין וללא הרשאה בקניינה - במוניטין, בשם ובעיסוק, תוך כדי הטעיית הציבור וגזילת לקוחותיה.

13.  התובעת טענה כי כדי לנסות ולצמצם את נזקיה ובכדי להילחם על מאגר הלקוחות אשר רכשה, היא נאלצה לפרסם בעיתונות כי "מוניות האר"י" אוחדו עמה ונרכשו על ידה בעלויות של כ-25,000 ש"ח, אך פרסומים אלו לא הועילו.

14.  התובעת טענה מכתב התראה ששלח ב"כ ביום 28/07/08 לכל המעורבים לא זכה לתגובה, אם כי בעקבותיו הוסרו הדגלונים המטעים מגגות מוניות הנתבעת 8, ואף פגישת נציגיה עם מי מהנתבעים בכדי לנסות ולהציל את העסק שרכשה לא הועילה.

15.  התובעת טענה כי התנהלות הנתבעים גרמה לה הן נזקים ישירים המתבטאים באובדן הכנסות  כתוצאה מירידה חדה במספר המבקשים להשתמש בשירותיה, טלפונית או בפניה ישירה למשרדי התחנה, והן נזקים עקיפים ובכללם אובדן רווחים עתידיים. לטענתה, לו היה נותר נפח הפניות בסדר הגודל שלאחר חתימת ההסכם היא היתה מעסיקה עוד כ-40 נהגים, דבר שהיה מספק לה הכנסה חודשית קבועה בגין מס תחנה של כ-24,000 ש"ח.

16.  לפיכך, לטענת התובעת, היא זכאית לסעדים הבאים:

16.1.   פיצוי בסך של 100,000 ש"ח בלא הוכחת נזק, בגין עוולת גניבת עין מכוח סעיף 13א' לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: " חוק עוולות מסחריות ") ובגין עוולת התיאור הכוזב, כאמור בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, בשל השימוש במוניטין שלה, בגזילתו ובגין הטעיית הצרכנים.